כן נולדתי, כך נולדתי, כן נולדתי, כך פתאום הגעתי, לא יודעת איך, לא יודעת... אחח!
זה היה קשה, זה היה כואב לא רציתי לצאת ולא להישאר, הכל היה לחוץ, הכל היה לוחץ ולא ידעתי את נפשי ולא הבנתי מי אני.
טוב, אין ברירה וזה קרה, נפלטתי בלי הכרה, לתוך ידיים מוצקות, אחזה בי רוח הפלצות וקול בבכי של תמרורים, פרץ ממני נואשות, מי אני ומה קרה, איך השתנתה לי הצורה... הייתי כה חופשית, קלה עתה אני כמו עגלה, תקועה בתוך מין גוף כזה, הו, איך יוצאים מפה אלי? אין מי שיגיד זאת לי.
שנים רבות, רבות מאד... לקח לי להתאושש מזאת, מההלם והשוק, כי לנשום את האוויר שכאן זה בטח מסוכן,
בעוד שורות אלו נכתבות, חווה אני עכשיו כל זאת, ומרגישה כאן הקלה ושחרור והצלה, ממה שלא הבנתי אז, שלידתי שלי היתה אור גדול ולא צרה, וכאן בטוח וגם טוב. את נשמתי הגוף נושא וברית אמת יש בניהם. מותר לנשום, מותר לחיות, כדאי לפתוח את הלב אפילו שזה כה כואב, זו לידתי האמיתית, לחיות בתוך הגוף הזה אשר נושא אותי זו מתנתי.
